החלטה בתיק רע"א 3795/14

           לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' פרקש) מיום 28.4.2014 בה"פ 29396-05-10, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לאפשר להם לעיין בתיק הבוררות ולחלופין לפסול את הבורר.

תמצית הרקע העובדתי

1.                    הצדדים היו שותפים בפרויקט בניה בשכונת "מלחה" בירושלים בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת. בשנת 1999 התגלעו מחלוקות בין הצדדים והם חתמו על הסכם בוררות שלפיו רו"ח גדי שלמה, ששימש כרו"ח של השותפות, ימונה כבורר (להלן: הבורר). ביום 8.12.1999 ניתן פסק בוררות. בסמוך לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הבוררות ומנגד הגישו המשיבים בקשה לאישורו. ביום 10.4.2003 אושר פסק הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 108/00, 141/00, השופטת מ' נאור). גם לאחר שניתן ואושר פסק הבוררות המשיכו להתנהל בין הצדדים הליכי הבוררות, עד עצם היום הזה.

2.                    המבקשים הגישו במרוצת השנים מספר הליכים המכוונים כנגד הבורר עצמו. תחילה הגישו המבקשים תביעה בשנת 2001 כנגד הבורר (ת"א 2233/01), אך בהמשך נמחקה תביעה זו ביוזמתם. בשנת 2006 הגישו המבקשים תביעה לביטול מינויו של הבורר (ת"א 8072/06). תביעה זו נמחקה על ידי בית המשפט המחוזי על הסף, אך בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה התקבלה והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון לגופו של עניין. ביום 31.1.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט י' שפירא), במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים ונקבע כי יש לבורר סמכות להמשיך ולדון בבוררות בין הצדדים. בשנת 2010 הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה ולהעברת הבורר מתפקידו (ה"פ 29396-05-10). בדיון שהתקיים ביום 7.10.2010 בבית המשפט חזרו בהם המבקשים מטענותיהם, והצדדים הגיעו להסכמה, לפיה הבקשה תימחק ולצד הבורר ימונה כבורר נוסף השופט (בדימ') ע' קמא (להלן: הבורר הנוסף). בתום הדיון נתן בית המשפט (השופט א' פרקש) תוקף של החלטה להסכמה זו.

1.                    ביום 29.12.2013, לאחר דחיות רבות מצד המבקשים, נערכה ישיבת בוררות ראשונה במשרדו של הבורר. בישיבה זו העלה בא-כוח המבקשים, שנכנס לתפקידו זמן קצר קודם לכן, דרישה לעיין בתיק הבוררות ובחשבוניות שכר טרחתו של הבורר שהוצאו לצדדים בעבר. הבורר השיב לבא-כוח המבקשים כי אין בידו תיק בוררות וכי הוא אינו שומר חשבוניות מלפני עשור, כמו גם מסמכים מעבר לתקופת התיישנות של שבע שנים. בעקבות ישיבה זו פנה בא-כוח המבקשים לבורר במכתב ובו שב על דרישתו. הבורר דחה את הדרישה וחזר על הנימוקים דלעיל. בשלב זה הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה להורות לבורר לאפשר להם לממש את זכותם לעיין בתיק הבוררות, ולחלופין לפסול את הבורר. את הבקשה החלופית לפסילת הבורר ביססו המבקשים על סירובו של הבורר לבקשתם לעיין בתיק הבוררות ועל נימוקים נוספים שעוסקים בחוסר האמון שלהם כלפיו לנוכח קשרים שונים שלו עם המשיבים (נימוקים שברובם הועלו כבר על ידם בעבר בהליכים המשפטיים השונים שהוזכרו לעיל). המשיבים הגישו תשובה לבקשה, במסגרתה טענו כי יש לדחות את הבקשה שמהווה "מיחזור" של טענות שנדחו בעבר על ידי מספר ערכאות שיפוטיות. הבורר הגיש אף הוא תשובה, במסגרתה טען כי מדובר בבקשת סרק שנועדה לחזור ולהטיל בו דופי. הבורר ציין כי את החשבוניות המבוקשות הוא הנפיק לצדדים לפני למעלה מעשור, וכי המסמכים המהותיים שנמצאים אצלו מצויים גם אצל הצדדים - ובהם הסכם הבוררות משנת 1999, פסק הבוררות משנת 1999 והחלטתו משנת 2006 בדבר סמכותו כבורר - ולפיכך יש לדחות את הבקשה. המבקשים הגישו תגובה לתשובה, במסגרתה טענו כי יש בידיהם "אקדח מעשן", שמוכיח את קשריו של הבורר עם המשיבים, בדמות דו"ח שנתי שהגישה המשיבה, חברת יד אל מנחת בע"מ (להלן: החברה), לרשם החברות בחודש אוגוסט 2013, ושעליו מתנוססת חתימתו של הבורר כרואה החשבון המבקר של החברה. המשיבים הגישו תגובה נוספת ובה ציינו כי לא מדובר ב"אקדח מעשן" אלא ב"אקדח מיושן", כאשר טענות המבקשים בדבר פסלותו של הבורר מלשמש ככזה לנוכח תפקידו כרואה החשבון של השותפות או החברה נדחו פעם אחר פעם בהחלטות בתי המשפט המחוזיים בעבר.

תמצית החלטת בית המשפט המחוזי

2.                    בית המשפט המחוזי ציין כי בהתאם לסעיף 2 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק) רואים את הסכם הבוררות כמכיל את הוראות התוספת הראשונה, ככל שלא משתמעת כוונה אחרת מההסכם. עוד צוין כי סעיף י"ג לתוספת הראשונה קובע כי "הבורר יעמיד את תיק הבוררות לרשות בעלי הדין, בכל עת סבירה, לעיון ולהעתקה", וכי סעיף י"ט לתוספת הראשונה קובע כי "על הבורר לשמור על תיק הבוררות שבע שנים לאחר גמר הבוררות". בית המשפט הוסיף וציין כי החוק אמנם אינו קובע מה צריך להכיל תיק הבוררות, אך בפסיקת בית משפט זה נקבע בעבר כי הבורר יוצא ידי חובת החוק אם תיק הבוררות מכיל את שטר הבוררות ואת המסמכים שהוגשו לבורר. כמו כן, הוזכר כי בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת שאין חובה לערוך פרוטוקול במהלך הבוררות, אך שהדבר ראוי ורצוי. לפיכך קבע בית המשפט שתיק הבוררות במקרה דנן צריך לכלול את הסכם הבוררות, את כתבי הטענות והבקשות שהגישו הצדדים ואת החלטות ופסקי הבורר, וכי אלו אכן מצויים בתיק הבוררות או בידי הצדדים. עוד נקבע כי ברי שבנסיבות העניין אין לבורר חובה לשמור את תיק הבוררות שהתנהל עד למועד מתן פסק הבוררות בשנת 1999.

              אשר לחשבוניות שכר הטרחה, בית המשפט קבע כי המבקשים לא ציינו בבקשתם לאיזו תקופה מתייחסות החשבוניות המבוקשות, וכי ממילא הם אינם חולקים על העובדה שקיבלו חשבוניות מהבורר בזמן אמת לאחר ששילמו לו את שכר טרחתו. עוד צוין כי מתשובת הבורר עולה שבא-כוח המבקשים פנה אליו בבקשה לקבל את החשבוניות שניתנו לצדדים לפני למעלה מעשור, ובוודאי שאין לצפות מהבורר, במבחן האדם הסביר, לעשות כך. עוד נקבע כי הטענה היחידה שיש למבקשים הינה שאין בידיהם החלטה מסוימת של הבורר משנת 2006, שבה ככל הנראה הורה למשיבים לשלם מס רכישה. בית המשפט ציין כי הבורר לא פירט בתשובתו אם אכן החלטה זו מצויה בידיו, אולם הבעיה נפתרה בכך שההחלטה צורפה כנספח לתשובת המשיבים, שבה גם צוין כי ההחלטה הומצאה בזמנו על ידי הבורר לבא-כוחם הקודם של המבקשים. בנקודה זו ציין בית המשפט כי המבקשים החליפו מספר עורכי דין במרוצת השנים במסגרת הבוררות וההליכים המשפטיים הנוגעים לה, וכי ראוי שבא-כוחם הנוכחי של המבקשים יפנה לקודמיו ויבקש מהם העתקים מהמסמכים שבידיהם. לבסוף צוין כי גם אם החלטה כזו או אחרת של הבורר אינה מצויה בתיק הבוררות, בין משום שאינה מסמך מהותי בעיני הבורר ובין אם משום שאבדה, אין בכך עילה לפסילת הבורר במקרה דנן.

              אשר לטענות המבקשים לפסילת הבורר בגין קשריו עם השותפות או עם מי מהמשיבים, קבע בית המשפט כי טענות אלה הן "מיחזור" טענות שנדונו בעבר על ידי ערכאות שונות ונדחו. בית המשפט ציין כי דומה שהמבקשים מנסים "לעקוף" את הסכמתם למחוק את התביעה שהגישו בזמנו כנגד הבורר ולהמשיך להתדיין לפניו ולפני הבורר הנוסף, וכי הם מנסים להעלות מחדש טענות לפסלותו במקום לקיים דיון מהותי במסגרת הבוררות במחלוקות הקיימות. נקבע כי להתנהלות זו של המבקשים יש לשים קץ, ולכן דין הבקשה להידחות תוך חיוב המבקשים בהוצאות בסך 20,000 ש"ח למשיבים ולבורר.

הבקשה שלפני

3.                    מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה חוזרים המבקשים על שתי טענותיהם - הן לעניין תיק הבוררות, והן לעניין העילות הנוספות שיש בידיהם להעברת הבורר מתפקידו. אשר לבקשה לעיין בתיק הבוררות, נטען כי בית המשפט התעלם לחלוטין מכך שהבורר הודה למעשה כי אין בידיו תיק בוררות כלשהו. אשר לבקשה להעברת הבורר מתפקידו, נטען כי בית המשפט שגה בקובעו שמדובר ב"מיחזור" טענות מהעבר, כשבידי המבקשים ראיה חדשה (אותה כינו המבקשים "אקדח מעשן"), בדמות הדו"ח השנתי של החברה משנת 2013, שעליו מתנוססת חתימתו של הבורר כרואה החשבון המבקר של החברה, אשר מוכיחה כי הבורר המשיך כל השנים בקשריו עם החברה ועם יתר המשיבים. לפיכך טוענים המבקשים כי יש מקום ליתן להם רשות ערעור במקרה דנן, שכן מדובר באחד מאותם מקרים נדירים "...שבהם יש בידי בית המשפט העליון האפשרות להתוות דרך של ממש... לניהול הליך בוררות ראוי והוגן". 

דיון והכרעה

4.                    לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי ובבקשה דנן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לקבל את תשובת המשיבים.

5.                    כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים ומצומצמים בלבד המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, בסעיף 26 (3.1.2011)]. איני סבור שהמקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור בענייני בוררות, אף לא בקירוב. נהפוך הוא, מעיון בטענות המבקשים עולה כי מדובר בטענות קונקרטיות שתחומות לדל"ת אמותיו של הסכסוך הפרטני, על כל נפתוליו במרוצת השנים. זאת ועוד, מדובר בטענות זהות לטענות שנדונו בבית המשפט המחוזי ושנדחו על ידו בעבר - הן עובדתית והן משפטית - ומשכך מדובר בטענות "ערעוריות" באופיין שאינן מצדיקות כשלעצמן מתן רשות ערעור. ממילא לא מצאתי שהטענות הללו מעלות שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, שחורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הפרטני, ואף לא מצאתי שנגרם למבקשת עיוות דין. די באמור עד כה כדי לדחות את הבקשה.

6.                    בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי החלטת בית המשפט המחוזי במקרה דנן נראית לי הגיונית ונכונה אף לגופו של עניין. עם זאת, אבקש להעיר שתי הערות:

              ראשית, אשר לדרישת המבקשים לעיין בתיק הבוררות; חוק הבוררות אינו מספק תשובה לשאלה מה צריך להיכלל בתיק הבוררות. סעיפים י"ג וי"ט לתוספת הראשונה לחוק הבוררות אמנם עוסקים בתיק הבוררות, אך עניינם בהסדרת דרך העיון בתיק הבוררות ובשמירתו בידי הבורר במשך שבע שנים, ומשכך הם אינם מסייעים בנקודה זו. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע בעבר כי "יוצאים ידי חובת החוק כשמצוי תיק המכיל את שטר הבוררות והמסמכים שהוגשו לבורר" [ע"א 584/72 ציפלוביץ נ' קפלן, פ"ד כו(2) 705 (1973)], ומשכך נדחתה באותו עניין הטענה כי נפל פגם כלשהו בכך שתיק הבוררות לא כלל פרוטוקולים של ישיבות הבוררות וראיות שהוגשו על ידי הצדדים. אעיר, מבלי לקבוע מסמרות, כי לטעמי ייתכן שקביעה זו הינה מצמצמת יתר על המידה וראויה לעיון חוזר. תיק הבוררות, בדומה לתיק בית המשפט, צריך לשקף את הליך הבוררות כדבעי. ככל שנערכו פרוטוקולים והוגשו ראיות, ראוי שיישמרו בתיק הבוררות בצורה מסודרת. כמדומני, קביעה זו אינה מטילה על הבורר נטל בלתי סביר, ובסופו של דבר היא עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר. עם זאת, אין להתעלם מכך שהליכי בוררות מסוימים מתנהלים במשך שנים רבות, על כל המשתמע מכך בנוגע למסמכים והראיות שמוגשים לבורר, וספק אם יש לעמוד במקרים כאלו על "קוצו של יוד" ולדרוש מבוררים דרישות מחמירות יתר על המידה בעניין זה. התשובה לשאלה איפה עובר "קו הגבול" הינה במידה רבה תלוית נסיבות, וספק אם ניתן ליתן לה מענה כללי וגורף. כך או כך, שאלה זו אינה מתעוררת במישרין במקרה דנן, כיוון שאין ספק שלדרישת המבקשים בחלוף שנים רבות לעיין במסמכים ובחשבוניות, אשר אין חולק שהומצאו לצדדים בזמן אמת, אין יסוד כלשהו. ובנקודה זו אציין כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, על רקע חילופי עורכי הדין של המבקשים במרוצת השנים, כי על בא-כוחם הנוכחי של המבקשים להתכבד ולפנות לבאי-כוחם הקודמים, על מנת לקבל מהם את החומר המבוקש.

              שנית, אשר לטענות המבקשים בדבר קשריו של הבורר עם המשיבים; בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר ב"מיחזור" טענות שהמבקשים העלו בעבר ושנדחו בהליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי וכי מדובר בניסיון של המבקשים "לעקוף" את הסכמתם להמשיך בבוררות לפני הבורר (יחד עם הבורר הנוסף). בכך דחה בית המשפט את טענת המבקשים כי בידיהם ראיה חדשה ("אקדח מעשן") שמצדיקה דיון מחודש בטענות אלה. איני רואה הצדקה להתערב בקביעות אלה, אשר הינן בראש ובראשונה קביעות עובדתיות. כפועל יוצא איני סבור שנפלה טעות בקביעתו המשפטית של בית המשפט המחוזי, לפיה המבקשים מושתקים מלטעון לניגוד עניינים של הבורר בנסיבות דנן, לנוכח הסכמתם לקיים הליך בוררות לפני הבורר בידיעה ששימש רואה חשבון של החברה. קביעה זו מושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה [ראו, למשל: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן (5.12.2010) בפסקאות 125-120 לפסק דיני; רע"א 3159/12 עאטף מוסא ושות' בע"מ נ' עמירון חברה לבנין והשקעות בע"מ (10.7.2012); רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ (13.11.2012)]. אכן, ניתן לשאול האם צריך לגזור מידיעתם הראשונית של המבקשים על תפקידו של הבורר כרואה החשבון של החברה ועל קשריו עם יתר המשיבים את המסקנה שהם מודעים ומסכימים לכך שהבורר ימשיך במהלך תקופת הבוררות לשמש כרואה חשבון של החברה. התשובה לשאלה זו אינה "קטגורית" והיא תלויית נסיבות מטבעה. ודוק, תיתכנה נסיבות מסוימות שבהן ייקבע שהסכמתם של הצדדים לניהול בוררות לפני בורר שקשריו עם אחד הצדדים היו ידועים במועד החתימה על הסכם הבוררות הותנתה (במפורש או במשתמע) בניתוק קשריו עם אותו הצד, ומנגד תיתכנה נסיבות שבהן ייקבע שהסכמתם של הצדדים לניהול בוררות כזו לא הותנתה בניתוק הקשרים. כאמור, במקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כי טענות המבקשים הן טענות "ממוחזרות" שנדונו ונדחו בעבר (דהיינו, כי מדובר ב"אקדח מיושן" כטענת המשיבים ולא ב"אקדח מעשן" כטענת המבקשים), ומשכך מחויבת מסקנתו המשפטית כי אין בטענות אלה כדי לפסול את הבורר מתפקידו.

7.                    סוף דבר, דין הבקשה להידחות. מכיוון שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

             ניתנה היום, ‏כ"א בסיון התשע"ד (‏19.6.2014).